איך להקה חוזרת לעבוד אחרי כמעט 2 עשורים של המתנה- Skin Blues

הדבר הראשון שתפס אותי זה עטיפה נהדרת , שרטוט של וילה פוסט-מודרניסטית עם בריכה ומקפצה, ביקיני אדום משובץ זרוק על המקפצה , ירח מעיר מעל, הכול שקט ודומם בלי זכר לבני אדם, פתאום מתנגן לי הראש nightswimming של R.E.M שהוא אחד מהשירים האהובים עלי בכל הזמנים.
ואז נכנסת נשירה, לא קול גדול אבל בטוח בעצמו ועם זה שברירי לעיתים, והגיטרות שמגיעות מעולם הקאנטרי האלטרנטיבי והפולק והטקסטים המעט מורבידיים.
Skin Blues הם ניר מטרסו (שיש לו אלבום מעולה ששווה להקדיש לו פוסט בעתיד) ואלינור קנטור, האלבום הראשון הוקלט עם סיום המילניום הקדום ב-1999, האלבום הזה מכיל חומרים שנכתבו אז והוקלטו ב-2016, אבל סימני הזמן לא ניכרים בחומר שנשמע עתיק ומשובח.
ישנם אלבומים שאין להם תאריך תפוגה כלשהם, שתמיד ישמעו יוצאי דופן ומנותקים מהסצנה או מהאופנה, וזה אלבום כזה שלעולם אני לא אוכל לנחש מתי הוא הוקלט ומי השפיע על הלהקה, ולפעמים זה מושלם וכל מה שאני זקוק לו.
אז שימו פליי ותתרמו קצת לשוליים של הקצה.

המארא- איזה כיף שיש שילוב ז'אנרים בלתי מתפשר

קודם כל שימו פליי


פעם מטאל היה ז'אנר שמסתגר בעצמו, לאט לאט הוא נפתח לעולמות חדשים, רק השבוע ראיתי להקת מטאל שמנגנת פאנק, או להקת פאנק שמנגנת מטאל- אבל זה לא העניין פה.
היום על המאזניים- המארא, מטאל שמתערבב לו עם פרוגרסיב, מוסיף קצת ניחוחות ים תיכוניים של דרבוקות וכינורות ואבק מדבר מרחף מעל, שילוב של מזרח- מערב- צפון-דרום .
זה כעף, זה סוחף, זה מורכב, זה לא מתפשר, זה קצת זועף וקצת מחייך- זה הכול ביחד.
אין ספק שפורצת הדרך הייתה Orphaned land ששילבה בצורה מדהימה מטאל עם  צלילים אוריינטליים, זה כל כך כיף לראות את ההתפתחות של הז'אנר הכה מסקרן הזה.

אפילו הקולות באלבום הזה משתנים ומתפתחים, בשיר השני My work of art קול נשי מלהטט ביחד עם כינור חורק ושואבים אותנו עמוק יותר ויותר עם כניסות בומבסטיות של גיטרות מנסרות.
אז שימו פליי, תתרמו כמה שקלים ותתנו למוזיקה מקום להתפתח בפנים.

שמח כמו כלב- מסע קסום ובוסרי של צלילים אצל ענת מושקובסקי

קודם כל שימו פליי
זה כיף לגלות אלבומים של אמנים שלא שמעתם עליהם שום דבר, זה מעניין לקרוא יום למחרת ביקורת בעיתון גדול על אותו האלבום ולנסות להבין מה הוא ראה באלבום.
השם ענת מושקובסקי לא היה מוכר לי, מסתבר שהיא החברה החדשה באחיות לוז שכבר אומר שקול נהדר צריך להיות לה.
על ההפקה שוזין, מפיק/יוצר/אמן שמרחף מעל ועוקץ פעם אחר פעם עם שלל הרכבים ולהקות והפקה של שמות גדולים כקטנים (מישהו אמר אסתר רדא?) והמגע שלו מורגש בהחלט בביטים העדינים והקצת רטרו.
הקול של ענת באמת מעולה, עמוק וצלול ועם גוון מיוחד ומלטף, הביטים עוטפים אותו בעדינות אבל גם בעדינות יתרה , יש תחושה של תקופה אחרת- קצת נוסטלגית, שעוברת סימפול ורצה בלופים.
אלבום קצר , 5 שירים לא ארוכים, השירים באנגלית אבל נשמעים מחוברים יותר מדי לארץ, מתי שהיא עוברת לשיר בעברית ב"אולי" שהוא שיר של רחל פתאום הקול משתחרר, הסאונד משתנה והכפלות קול נהדרות בפזמון עם ביט חללי נותנים נפח  ומהווים את השיא של האלבום לטעמי.

זה אלבום לא שיגרתי, מאוד מתאים לחורף, אין ספק שיש פה יוצרת מוכשרת ומסקרנת, היא משחקת בתפר הדק בין הג'ז לאלקטרוני שהוא פופולרי כל כך, בשירים מסוימים כמו happy as a dog היא הזכירה לי את הקול האגדי של בת גיבונס בבלדות של portishead  וזה מחמאה גדולה לכל יוצרת.
בשיר המסיים Ain't Sinking Sin't Flaoting הקול הופך לילדותי, האפקט שמעוות את הקול מביא לעולם קסום שמזכיר את עליסה בארץ הפלאות, ילדותיות הזויה וקצת מטרידה שמובילה אותנו לסיום רועם.
 אז שימו פליי, לכו להופעות ותגלו עולמות מופלאים.

1001 לילות של אוזו בזוקה

קודם כל תשימו פליי
 אוזו בזוקה היא תופעה מתפתחת, זה התחיל עם בום פם בתור הרכב סרף- אוריינטלי אינסטרומנטלי, לאט לאט הצליל עבר אבולוציה והתרחב, נגנים הצטרפו ועזבו, סגנונות נחקרו והתווספו ואז בשלב מסוים החלו להיכנס גם מילים.
ברגע שהמילים נכנסו נוצרה איזו שהיא אנטרופיה בתוך הלהקה ומאבק בין הצד האינסטרומנטלי הצועני של המוסיקה ובין המילים שסחבו לאוריינטליזם ולפסיכדלי.
ואז הגיע UBK, כי בום פם היא אומנם להקה אבל הכוכב המוביל והקופצני זה אורי בראונר כנרות עם מחלפות השיער והקפיצות הבלתי מסתיימות  עם הגיטרה, הוא לקח את הטקסטים שהיו בעברית והעביר אותם לאנגלית, ארז את המוסיקה בגוון פסיכודלי כבד יותר ויצר להקה שסובבת את דמותו וכבש עד מהרה את בימות הפסטיבלים והרקיד אותי אין סוף פעמים.
ואז הוא מיתג את עצמו מחדש, הפעם כאוזו בזוקה, השילוב בין המשקה האניסי והבועט לטעם הסכריני הממכר, והצליל הולך ומתפתח וחוזר לפסיכדליה אבל נטוע עמוק במזרח התיכון, אחרי 2 אלבומים מלאים הגיע הזמן לאיזה EP קצת יותר קצר ו"קליל".. וככה הגענו ל-1001 הלילות.
אלבום קצר, 5 קטעים בסך הכל,  רק אחד עם מילים והשאר אינסטורמנטלי, הצליל הרבה יותר פסיכדלי ונוטש את המזרח התיכון בתחילה, הקלידים הרבה יותר דומיננטיים ומנסרים, אבל מאחורי הקלעים אנחנו עדיין משוטטים בין שווקים מאובקים בתורכיה, מצרים או שוק הפשפשים/
האלבום בהחלט עובד דרך כל סיפורי אלף לילה ולילה, הוא עובר דרך קדחת הנילוס ,  ועובר בריקוד שחרזדה.
ב- Turkum הצליל מזכיר את תורכיה או יון, אריס סאן כמובן עולה בתור מקור השראה אבל יש משהו יותר כבד בצליל, מצד אחד אתה זז מצד שני יש משהו מאוד שורשי שמחבר אותך לקרקע, הצבעים והניחוחות מסחררים ולא נגמרים.
ולעומת זאת ב-Yolar הרגשתי שאני מצא במהלך ריקוד סופי , התכנסות פנימית ומקצבים שחודרים עמוק יותר ועוברים לפתע לסרף של המערב הפרוע.
אין ספק שיש פה קרקס שלם שאפשר לחפור בו שנים, וקטעים שיככבו לבטח בהופעות משכרות חושים, האלבום מרגיש כמו שילוב קסום בין המקצבים הבלתי מתפשרים של בום פם ובין אוזו בזוקה, היא לוקחת את הטוב מכל אחד ויוצרת סינרגיה והמון כיף.