קודם כל תשימו פליי
אוזו בזוקה היא תופעה מתפתחת, זה התחיל עם בום פם בתור הרכב סרף- אוריינטלי אינסטרומנטלי, לאט לאט הצליל עבר אבולוציה והתרחב, נגנים הצטרפו ועזבו, סגנונות נחקרו והתווספו ואז בשלב מסוים החלו להיכנס גם מילים.
ברגע שהמילים נכנסו נוצרה איזו שהיא אנטרופיה בתוך הלהקה ומאבק בין הצד האינסטרומנטלי הצועני של המוסיקה ובין המילים שסחבו לאוריינטליזם ולפסיכדלי.
ואז הגיע UBK, כי בום פם היא אומנם להקה אבל הכוכב המוביל והקופצני זה אורי בראונר כנרות עם מחלפות השיער והקפיצות הבלתי מסתיימות עם הגיטרה, הוא לקח את הטקסטים שהיו בעברית והעביר אותם לאנגלית, ארז את המוסיקה בגוון פסיכודלי כבד יותר ויצר להקה שסובבת את דמותו וכבש עד מהרה את בימות הפסטיבלים והרקיד אותי אין סוף פעמים.
ואז הוא מיתג את עצמו מחדש, הפעם כאוזו בזוקה, השילוב בין המשקה האניסי והבועט לטעם הסכריני הממכר, והצליל הולך ומתפתח וחוזר לפסיכדליה אבל נטוע עמוק במזרח התיכון, אחרי 2 אלבומים מלאים הגיע הזמן לאיזה EP קצת יותר קצר ו"קליל".. וככה הגענו ל-1001 הלילות.
אלבום קצר, 5 קטעים בסך הכל, רק אחד עם מילים והשאר אינסטורמנטלי, הצליל הרבה יותר פסיכדלי ונוטש את המזרח התיכון בתחילה, הקלידים הרבה יותר דומיננטיים ומנסרים, אבל מאחורי הקלעים אנחנו עדיין משוטטים בין שווקים מאובקים בתורכיה, מצרים או שוק הפשפשים/
האלבום בהחלט עובד דרך כל סיפורי אלף לילה ולילה, הוא עובר דרך קדחת הנילוס , ועובר בריקוד שחרזדה.
ב- Turkum הצליל מזכיר את תורכיה או יון, אריס סאן כמובן עולה בתור מקור השראה אבל יש משהו יותר כבד בצליל, מצד אחד אתה זז מצד שני יש משהו מאוד שורשי שמחבר אותך לקרקע, הצבעים והניחוחות מסחררים ולא נגמרים.
ולעומת זאת ב-Yolar הרגשתי שאני מצא במהלך ריקוד סופי , התכנסות פנימית ומקצבים שחודרים עמוק יותר ועוברים לפתע לסרף של המערב הפרוע.
אין ספק שיש פה קרקס שלם שאפשר לחפור בו שנים, וקטעים שיככבו לבטח בהופעות משכרות חושים, האלבום מרגיש כמו שילוב קסום בין המקצבים הבלתי מתפשרים של בום פם ובין אוזו בזוקה, היא לוקחת את הטוב מכל אחד ויוצרת סינרגיה והמון כיף.
אוזו בזוקה היא תופעה מתפתחת, זה התחיל עם בום פם בתור הרכב סרף- אוריינטלי אינסטרומנטלי, לאט לאט הצליל עבר אבולוציה והתרחב, נגנים הצטרפו ועזבו, סגנונות נחקרו והתווספו ואז בשלב מסוים החלו להיכנס גם מילים.
ברגע שהמילים נכנסו נוצרה איזו שהיא אנטרופיה בתוך הלהקה ומאבק בין הצד האינסטרומנטלי הצועני של המוסיקה ובין המילים שסחבו לאוריינטליזם ולפסיכדלי.
ואז הגיע UBK, כי בום פם היא אומנם להקה אבל הכוכב המוביל והקופצני זה אורי בראונר כנרות עם מחלפות השיער והקפיצות הבלתי מסתיימות עם הגיטרה, הוא לקח את הטקסטים שהיו בעברית והעביר אותם לאנגלית, ארז את המוסיקה בגוון פסיכודלי כבד יותר ויצר להקה שסובבת את דמותו וכבש עד מהרה את בימות הפסטיבלים והרקיד אותי אין סוף פעמים.
ואז הוא מיתג את עצמו מחדש, הפעם כאוזו בזוקה, השילוב בין המשקה האניסי והבועט לטעם הסכריני הממכר, והצליל הולך ומתפתח וחוזר לפסיכדליה אבל נטוע עמוק במזרח התיכון, אחרי 2 אלבומים מלאים הגיע הזמן לאיזה EP קצת יותר קצר ו"קליל".. וככה הגענו ל-1001 הלילות.
אלבום קצר, 5 קטעים בסך הכל, רק אחד עם מילים והשאר אינסטורמנטלי, הצליל הרבה יותר פסיכדלי ונוטש את המזרח התיכון בתחילה, הקלידים הרבה יותר דומיננטיים ומנסרים, אבל מאחורי הקלעים אנחנו עדיין משוטטים בין שווקים מאובקים בתורכיה, מצרים או שוק הפשפשים/
האלבום בהחלט עובד דרך כל סיפורי אלף לילה ולילה, הוא עובר דרך קדחת הנילוס , ועובר בריקוד שחרזדה.
ב- Turkum הצליל מזכיר את תורכיה או יון, אריס סאן כמובן עולה בתור מקור השראה אבל יש משהו יותר כבד בצליל, מצד אחד אתה זז מצד שני יש משהו מאוד שורשי שמחבר אותך לקרקע, הצבעים והניחוחות מסחררים ולא נגמרים.
ולעומת זאת ב-Yolar הרגשתי שאני מצא במהלך ריקוד סופי , התכנסות פנימית ומקצבים שחודרים עמוק יותר ועוברים לפתע לסרף של המערב הפרוע.
אין ספק שיש פה קרקס שלם שאפשר לחפור בו שנים, וקטעים שיככבו לבטח בהופעות משכרות חושים, האלבום מרגיש כמו שילוב קסום בין המקצבים הבלתי מתפשרים של בום פם ובין אוזו בזוקה, היא לוקחת את הטוב מכל אחד ויוצרת סינרגיה והמון כיף.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה